<h1>שבלי הלקט הקצר דין בשר בחלב סימן כ"ט</h1>
<h2>דף צז.</h2>
קדרה שבישל בה בשר ובישל בה חלב, אם היא קדרה בת יומא ויש בה בנותן טעם אסורה, ואם אינה בת יומא נותן טעם לפגם הוא והתבשיל מותר דנותן טעם לפגם מותר בדיעבד אבל הקדרה אסור לבשל בה עוד, דלכתחילה נותן טעם לפגם אסור הלכך יש לו לשבור הקדרה. דהכי גרסינן בע"ז בפרק השוכר לעניין געולי גוים, "וכולן שבישל בהם עד שלא ליבן או עד שלא גיעל ועד שלא הטביל, תני חדא מותר ותניא אידך אסור, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור". מיהא שמעינן, דלא אמרינן נותן טעם לפגם מותר אלא בדיעבד, אבל קדרה שבישל בה בשר ובישל בה חלב ואין בה בנותן טעם, דאית לן קפילא ארמאה ואי ליכא קפילא ארמאה ויכלינן לשעורי בששים נראה לי בזה, דהקדרה ותבשיליה מותרין ואין לשבור הקדרה דהיכא דאיתיה לטעמיה, אלא שהוא שלפגם לא נתירנו לכתחילה אבל היכא דליתיה לטעמיה ליתיה. ואין לאסור את הקדרה. אך אם תראה הנשים שפושעות בדבר תחמיר עליהן כדי שלא יבואו לידי פירצה וקולא יתירתא. ואילפס נמי אם אינה בת יומא נתירנו משום נותן טעם לפגם. וכן מצאתי להרב ר' אביגדור כהן צדק נר"ו, נותן טעם לפגם, היינו, קדרה שאינה בת יומא לא התירו חכמים לכתחילה אלא בדיעבד. ועוד מצאתי משמו, למה אם נתבשל הבשר בקדרה של חלב ואינה בת יומא, או אם יש ששים כנגד האסור, התבשיל והבשר מותרין והקדרה אסורה, משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. פי', האיסור שיש בקדרה אתה מתירו משום שיש ששים כנגד האיסור או אינה בת יומא, ואם תתיר לבשל בה מחר באותה קדרה של בשר הוי דבר שיש לו מתירין, האיסור שנבלע בה, שהרי גם היום אתה מתירו, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לפיכך אסור לבשל בה עוד. בפרק בתרא דע"ז [ע"ה ע"ב], אף על גב דנותן טעם לפגם מותר, אפילו הכי לכתחילה בשר בחלב אינו אוסר במשהו אלא לאחר שנאסר, פירוש, לאחר שנתבשל, אז אוסר במשהו. אבל קודם שנתבשל בששים. [שבלי הלקט דין בשר בחלב סימן כ"ט]. כל תבשיל שנעשה בקדירה אסורה אם הוא נותן טעם לפגם מותר, שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, ואם בשל בשר בקדירה של חלב אם יש בה בנותן טעם אסורה, ואם נותן טעם לפגם שאינה קדירה בת יומא מותר לאכול התבשיל אבל הקדירה אסורה לבשל בה לעולם דלא אמרינן נותן טעם לפגם מותר דיעבד אלא להתיר התבשיל אבל הקדירה אסורה לעולם לבשל בה לכתחילה ואסור להשהותה, אך אם עבר ובשל בה מותר דנותן טעם לפגם מותר, הילכך יש לנו לשבר הקדירה, דהכי תנינן במסכת ע"ז לענין געולי גוים, וכולן שבישל בהן עד שלא ליבן, עד שלא גיעל עד שלא הטביל, תני חדא מותר, ותני חדא אסור הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, והא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור. מיהא שמעינן דלא אמרינן נותן טעם לפגם מותר אלא בדיעבד. אבל נראה לי, קדירה שבישל בה בשר ובשל בה חלב ואין בה בנותן טעם ואין לן קפילא ארמאה, ר"ל אופה גוי, או ליכא קפילא ארמאה ויכלינן לשעורי בששים בקדירה ובתבשיל מותרין, ואין לשבור הקדירה. אך אם תראה שהנשים פושעות בדבר להתיר נותן טעם לפגם לכתחילה תחמיר עליהן כדי שלא יבואו לידי פירצה וקולא יתרה. ואילפס נמי נתירנו משום נותן טעם לפגם. וכן מצאתי לר' אביגדור כהן, נותן טעם לפגם דהיינו בקדירה שאינה בת יומא לא התירו חכמים לכתחילה אלא בדיעבד. ועוד מצאתי משמו, למה אם נתבשל בשר בקדירה של חלב ואינה בת יומא או אם יש ששים כנגד האיסור, התבשיל והבשר מותר, והקדירה אסורה, משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל, פירוש, האיסור שיש בקדירה אתה מתירו שיש ששים כנגד האיסור או אינה בת יומא ואם תתיר לבשל בה מחר באותה קדירה של בשר הוי דבר שיש לו מתירין האיסור הנבלע בה שהרי גם היום אתה מתירו וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל לפיכך אסור לבשל בה עוד.
<h2>דף צז:</h2>
גרסינן במסכת חולין, איבעיא להו, בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה משערינן, פשיטא בדידיה משערינן, דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן כמה נפק מיניה. אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד ז"ל דכי אמרינן בדידיה משערינן, הני מילי, בדבר שאינו חוזר להיתרו הראשון לעולם, כגון קדרה שנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא, אבל בדבר שהוא חוזר להיתרו הראשון, כגון כף וקערה וכיוצא בה. משערינן במאי דנפיק מיניה ולא בדידיה, ואף על גב דלא ידעינן, מיהו משערינן ביה אומד יפה ובעין יפה. כך דין הלכה וכך הורה הלכה למעשה, ונעזר מפי שמועה מן הר"ר יוסף אבן פלאד זצ"ל. עוד כתב, שמעתי מפי חכמי דורינו ששמעו מפי מורנו רבנו יעקב ז"ל, דהיכא דהגביה עץ פרור מלא מן הרוטב שבקדרה, שנוכל לומר, שמה שהגביה עץ הפרור אינו יכול להתבטל עם מה שיצא מעץ הפרור בששים. ואחר ההגבהה החזיר הכל לתוך הקדרה, מה שהגביה עם עץ הפרור נעשה הכל כחתיכת נבלה ואסורה כל הקדרה אם אין שעור בששים ממה שהגביה הכף. [שבלי הלקט דין בשר בחלב סימן כ"ט]. איבעיא להו, בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה [משערינן], פשיטא בדידיה משערינן, דאי במאי דנפיק מיניה משערינן מנא ידעינן. אמר ר' אברהם ב"ר דוד, דכי אמרינן בדידיה משערינן הני מילי בדבר שאינו חוזר להיתרו הראשון לעולם, כגון קדירה שנעשית היא עצמה חתיכה דאיסורא, אבל בדבר שחוזר להיתרו הראשון כגון כף וקערה וכיוצא בה משערינן במאי דנפיק מיניה ולאו בדידיה, ואע"ג דלא ידעינן מיהו משערינן ביה אומד יפה ובעין יפה, כך דין הלכה וכך הורה הלכה למעשה. עוד שמעתי מפי חכמי דורנו ששמעו מפי ר' יעקב ז"ל, דהיכא דהגביה עץ פרור מן הרוטב שבקדירה ואחר ההגבהה החזיר הכל לתוך הקדירה, מה שהגביה עם עץ הפרור, נעשה הכל כחתיכת נבלה ואסורה כל הקדירה אם אין שעור ששים ממה שהגביה בכף.
<h2>דף קח.</h2>
ובתשובת הגאונים מצאתי, כף של חלב שהגיסו בה קדרה של בשר. או כף של בשר שהגיסו בה קדרה של חלב. צריך לשער הקדרה, אם יש בתוכה שעור ששים שבכף. מה שנכנס בקדרה ולא לפי כולה, מותרת הקדרה, אבל הכף דהיינו התרווד אסור. ואם אין שם ששים כנגד הכף, הקדרה והכף כולן אסורין, וכנגד מה שנכנס מן הכף בקדרה יש לשער, ולא במה שבלע הכף דהא לא ידיע כמה בלעה, והכף עצמה נעשית כחתיכה דאסורא, לפיכך משערינן בה עצמה ולא במה שבלוע בה, לאפוקי ממאן דאמר דכל דהוא צריך לשער גם בית אחיזת יד של כף העליון, אף על פי שלא נכנס בקדרה, ולא איסתבר כוותיה, דהא אי ידעינן כמה בלע לא הוה משערינן בכל הנכנס בקדרה אלא בבלוע מן הכף. וחתיכת חלב שנפלה לתוך הקדרה של היתר ויש שם ששים מסלק האסור והשאר מותר, דקיימא לן, כל האיסורים בששים חוץ ממה שפירשו חכמים במסכת ע"ז אילו דברים האסורין ואוסרין בכל שהן וכו'. ועוד מצאתי, מעשה שבשלו קדרה של חלב, וקדרה אחרת של בשר בכירה סמוך לה, והגיסו שניהם בתרווד אחד, ובא מעשה לפני רבי ואסר שניהם, לפי שאחר שנעשה בשר בחלב נאסר הכף, לפי שהגיסו בה קדרה של חלב ואסר במשהו במקום אחד. אבל קודם שנעשה בשר בחלב ונפל מזה לזה, משערינן בששים. ותמהתי על דבר זה, מה לי לאחר שנפלה ונעשה בשר בחלב ומה לי חלב עצמו כי כל איסורין שבתורה שיעורן בששים חוץ מיין נסך וחמץ בפסח ששעורן במשהו. בשאר ימות השנה, ולא בפסח, שמו כף אסורה בתוך הקדרה של היתר, ושיער בכולה אפילו מקום אחיזת יד, ושיער בכלי מים ששים פעמים כמו שעושין לעומר. ואמרו לו רבותינו מאין היה חכם לעשות כך והכף כולה נעשית כולה כחתיכה של נבלה ואסורה, לפיכך משערינן בכל הכף דלא מצינו טהרה לחצי כלי, וכן מלבנים המחבת כולה אפילו בית אחיזת יד. אבל העיד ר' שמואל ב"ר שמשון ז"ל על רבי יעקב ב"ר יקר ז"ל, על הכף החולבת שהגיסו בה קדרה של בשר מלאה, ושיער בששים לפי מה שנכנס בקדרה ולא לפי כולה. וכן השיב הר"ר אליעזר לוי לר' נחמיה ז"ל כששאלו, כף של בשר שהגיס בקדרה של חלב בששים, ובמה דעייל לגו ולא בכולה. וחתיכת חלב שנכנס בקדרה ויש ששים דהיתרא וחלב בעין אע"ג דכוליה בעין יסלק האיסור והשאר מותר. [שבלי הלקט דין בשר בחלב סימן כ"ט]. בתשובת הגאונים מצאתי, כף של חלב שהגיסו בה קדירה של בשר או כף של בשר שהגיסו בה קדירה של חלב, צריך לשער בקדירה אם יש בתוכה שעור ששים שבכף מה שנכנס בקדירה ולא לפי כולה ומותרת הקדירה, אבל הכף דהיינו התרווד אסור. ואם אין ששים כנגד הכף, הקדירה והכף כולן אסורין, וכנגד מה שנכנס מן הכף בקדירה יש לשער ולא במה שבלע הכף. דהא לא ידעינן כמה בלע. והכף עצמה נעשית כחתיכה דאיסורא לפיכך משערין בה עצמה ולא במה שבלע בה.
ומצאתי בתשובת הגאונים ז"ל, חלב שנפל לקדרה ויש שם באותה קדרה בשר כמו אותו חלב ששים פעמים בטל אותו חלב ומותרת באכילה. דקיימא לן, כל איסורין שבתורה בששים חוץ ממה שפירשו חכמים ואלו אסורין ואסורן בכל שהן וכולה מתניתין. וכגון תרומה שנפלה באחד ומאה, וכן ערלה וכלאי הכרם שבטלין במאתים וכן תבלין כמון ופלפלין ששעורן לפי טעמן. וקדרה חולבת שבשלו בה בשר וליכא למיקם אטעמא, מצאתי בשם הר"ר קלונימוס הזקן דהכי משערינן, מביאין כלי גדול מלא מים, וממלאין מאותן המים עצמן אותה קדרה חולבת, וישים הקדרה חולבת באותו כלי גדול, ואותן מים שיצאו הרי הן שעור דופני הקדרה החולבת, ואחר כך משער אותן מים שיצאו בששים פעמים, כגון שיעשה כלי קטן שיחזיק אותם המים שיצאו, ואם יש שם בשר ורוטב ששים כאילו המים, הרי הבשר נאכל. סגן לויה רבנו יצחק הלוי השיב בתשובותיו לר' שלום ב"ר יהודה, על בשר בחלב שהיה נוהג במשהו. ור' מאיר ב"ר שמואל העיד שכך אמר לו ר' יצחק לוי. לא מתוך ההלכה נוהג כן שהרי בכל מקום לא מצינו בשר בחלב במשהו, אבל רבו ר' אליעזר הגדול לא למד מסכת ע"ז, ומשום דלא פשיטא ליה החמיר עליו במשהו, ומשום כבוד רבו נוהג גם הוא במשהו. שאלו את ה"ר שלמה בי"ר שמשון, על בשר בחלב ואמר שעורו בששים, ולא נמצא אדם מחמיר בדבר לבד הגאון ר' יצחק הלוי מפני כבוד רבו, וכל גאוני לותיר נוהגין בששים. הורה רבי, בשר בחלב בששים, כאשר כל איסורין שבתורה, ולדברי האומר במשהו מביא ראיה מהא דתנן במסכת ע"ז [ע"ד ע"א] אילו אסורין ואיסורן בכל שהו בשר בחלב וכו'. וכסבור הוא לומר כל שהוא — במשהו, ולא היא, דתניא בגמרא, מאי קא חשיב, אי דבר שבמנין קא חשיב ובשר בחלב במשהו. אי טיפת חלב שנפלה תוך קדרה של בשר לאו דבר שבמנין הוא, אלא הכי קאמר ואוסרין בכל שהוא בדבר שבמנין, דחתיכת בשר בחלב שנפלה לתוך החתיכות, דחתיכה דבר שבמנין הוא [ואפילו באלף לא בטיל] ולעולם אסור משום בשר בחלב. [שבלי הלקט דין בשר בחלב סימן כ"ט]. השיב ר' יצחק הלוי לר' שלום ב"ר יהודה על בשר בחלב שהיה נוהג במשהו והעיד ר' מאיר עליו שכך אמר לו, לא מתוך הלכה אני נוהג כן שהרי בכל מקום לא מצינו שבשר בחלב נוהג במשהו. אבל רבו ר' אליעזר לא למד מסכת ע"ז ומשום דלא פשיטא ליה החמיר עליו במשהו [ומשום כבוד רבו נוהג במשהו. גליון]. שאלו ר' שלמה ב"ר שמשון על בשר בחלב ואמר שעורו בששים ולא נמצא אדם מחמיר בדבר לבד הגאון ר' יצחק לוי מפני כבוד רבו, וכל גאוני לותיר נוהגין בששים. הורה ר', בשר בחלב בששים כשאר כל איסורין שבתורה ולדברי האומר במשהו. מביא ראיה מהא דתנן במסכת ע"ז אלו אסורין ואיסורן בכל שהו בשר וחלב וכו', וסבר הוא דכל שהוא ר"ל במשהו, ולא היא, דתניא בגמרא, מאי קא חשיב, אי דבר שבמנין קא חשיב ובשר בחלב במשהו אם טפת חלב שנפלה לתוך הקדירה של בשר לאו דבר שבמנין הוא, אלא הכי קאמר, ואסורין בכל שהו בדבר שבמנין, דחתיכת בשר בחלב שנפלה בין החתיכות דאפילו באלף לא בטיל אם נתערב הבשר בחלב דבר שבמנין הוא ולעולם אסור משום בשר בחלב. [שבלי הלקט הקצר דין בשר בחלב סימן כ"ט]. מצאתי בשם הר' קלונימוס הזקן, דכי משערינן קדירה חולבת שבשלו בה בשר, מביאין כלי גדול מלא מים וממלאין מאותן המים עצמן באותה קדירה חולבת, וישים אותה קדירה חולבת באותו כלי גדול ואותן המים שיצאו הרי הן שעור דופני הקדירה החולבת. ואחר כך משער אותן המים שיצאו בששים פעמים כגון שיעשה כלי קטן שמחזיק אותן המים שיצאו, ואם יש שם ששים בשר ורוטב באלו המים הרי הבשר נאכל.
חתיכת חלב שנפלה לתוך קדירה של היתר ויש שם ששים, מסלק את האיסור והשאר מותר דקיימא לן כל האיסורים שבתורה בששים חוץ ממה שפירשו ז"ל במסכת ע"ז, אלו דברים אסורים ואוסרין בכל שהו וכו'. חתיכת חלב שנפל בקדירה ויש ששים דהיתרא, וחלב בעין יסלק את האיסור והשאר מותר. שאלו, טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש טעם באותה חתיכה אותה חתיכה אסורה. ניער את הקדירה עד שלא בלעה, אם יש בנותן טעם בכל הקדירה אסור כל מה שבקדירה, ובריתא קתני, עד שיתן טעם ברוטב מותר, וכיון דהרתיח נסחט האיסור מן החתיכה ונתערב בכל החתיכות דלית בכולהו בנותן טעם מותר. ואפילו החתיכה עצמה מותרת. ואמר רבי, נראין דברי חכמים בשניער וכסה מתחילה דפשטו נצוצות בכל הקדירה ואזל החלב בכלהו חתיכות כיון דלא הוי בנותן טעם בכולהו חתיכות ואפילו החתיכה עצמה מותרת דהא לא בלעה החתיכה לחודה כלל והוי מין בשאינו מינו ובטל.
תשובת רבנו שלמה זצ"ל, הנני צעיר שעל החתום נידון בייסורי חולי מוטל על ערש דוי, עת היא לי עתה לבא בקצרה אשר לא כדת, כי תש כחי ואזלת ידי מלמשוך בעט סופר, ולכן בני קראתי מפי שורות הללו, הוא כתבן אל אדוני ומורי תפארת הכהונה, הרב ר"ר אברהם בי"ר מאיר הכהן, הנני צעיר גידוליו משרת בבית אביו משיב שלום כתלמיד לרב, ויראתי לעבור על פיו בראותי את הקצין ר' יוסף עובר אצלם, הנני משיב לאדוני דבר כאשר צוני. כתוב בשאלה, קפילא ששגג ובשל בשר בקדרה שבשל בה חלב, ובכך אשר הערה בה את הקדרה הגיס בה קדרה אחרת עם בשר, ואין בכף בנותן טעם מפני שהיא קטנה, והעידו ששמעו מפי גברא רבה, שהיה אומר בו איסור מטעם זה, דקאמר, דהא דתנן טיפת חלב וכו' אם יש בה בנותן טעם, הני מילי קודם שנעשה בשר בחלב אבל אחר שנעשה בשר בחלב אוסר אפילו במשהו, והביא ראיה ממתניתין דע"ז [ע"ד ע"א], אילו אסורין ואוסרין בכל שהן. וקא חשיב בשר בחלב, וקשיא ליה למר עלה מאי דקשיא לן, דההיא דע"ז ליכא לאוקמה אלא בחתיכה של בשר בחלב שנתערבה עם החתיכות של היתר ואינו מכירה, דהא תלי טעמא משום דבר שבמנין. שפיר קא קשיא ליה למר ודבריו נכוחים למבין. ועל ידי היה מעשה, כשהייתי למד תורה אצל רבנו יצחק הלוי בשחיטת חולין, ובכל מקום ששנינו שם בשר בחלב בנותן טעם [היה] מלמדני שלא אלמד הלכה מכאן. שהרי במסכת ע"ז שנינו בשר בחלב במשהו. ובעוד שהייתי לפניו לא נתתי לב להבין בדבר וסמכתי על דבריו. וכשבאתי לעירי והתבוננתי בדבר במסכת ע"ז והוקשה לי כאשר הוקשה לאדוני עתה. שאי אפשר להעמידה ההיא דע"ז אלא בחתיכה שנתערבה עם החתיכות ואינה ניכרת אותה של איסור. ושמתי הדבר בלבי עד שחזרתי לוורמשא ודנתי לפניו, למדתנו רבנו בשר בחלב במשהו והבאת לנו ראיה ממסכת ע"ז והתבוננתי בה שאין אנו יכולין ללמוד זאת משם, והביא הספר ונתיישב בדבר וחזר בו. ובזה אני מעיד עליו שמים וארץ. והאדם הגדול הזה שכתב עליו אדוני, שהעידו אילו מפיו לאמר, כל מקום ששנינו בשר בחלב בנותן טעם, הני מילי קודם שנעשה בשר בחלב אבל לאחר שנעשה בשר בחלב אבל אחר שנעשה בשר בחלב אוסר אפילו במשהו, ורצו לאסור קדרה שניה על ידי הגסת הכף האסורה מתוך הוראתו ופלפולו. תמיה אני, אם ראוהו מורה בדבר זה לאסור על הגיסתה כפי המעשה וכמו שאמרו. ואומר אני, שהתלמידים המעידים טעו בדבר ושמעו מפיו כשהיה רגיל לשנות לתלמידיו, בשר בחלב בנותן טעם, היה אומר להם, והא דתנן במסכת ע"ז בשר בחלב במשהו, הני מילי לאחר שנעשה בשר בחלב. כי היכי דלא תקשי להו מתניתין אמתניתין. והן סבורין לומר, דכל שהו דאמרינן בע"ז בנתינת טעם קאמר, ולא התבוננו בדבר והרב לא הוצרך לפרש להם בפירוש. ואם בפירוש הורה להם איסור בדבר, שמא בכף שנאסרה משום בשר בחלב ואחר מיכן נתנה בחלב רותח אסרה להם. ויפה כיון, דכיון שנאסרה נעשית נבילה, וכל הנפלט ממנה בין טעם בשר בין טעם חלב, הבשר בשר נבלה והחלב חלב נבלה. וכשנפלט ממנה חלב נבלה לתוך חלב של היתר הוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו. אבל אם הגיס בה קדרה של בשר אם יש ששים לבטל הכף התבשיל מותר ואעפ"י שנפלט לתוכו בשר נבלה שבכף, דקי"ל כל מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וצורנו יאיר עיננו בתורתו אמן. עד כאן תשובתו. ובשם הר"ר שמחה זצ"ל מצאתי, שהיה תמיה על מה שהשיב רבנו שלמה זצ"ל, שבשר בחלב אסור במשהו לאחר שנעשה בשר בחלב, ומההיא דפרק בתרא דע"ז [ע"ד ע"א] אין להוכיח, דההוא תנא תרתי אית ליה, דבר שבמנין ואיסורי הנאה. כדאמרינן התם בגמרא. הילכך לא מיירי אלא בדבר חשוב, לפיכך הוי במשהו ולא בטל. תדע, דהא פריך, ולחשוב נמי נבלה, ונבלה הויא בששים, אלא דבר חשוב שאני. ונראה, דאין חלוק בין בשר בחלב לשאר איסורין כלל, דאיהו נמי הוי בששים. היכא דלא הוי דבר חשוב, ולפי זה תמה מורי, אמאי לא אמרינן לענין בשר בחלב כפל איסורו כפל העלאתו. דומיא דערלה וכלאי הכרם דכיון דאסור בהנאה ואסור במאה ועשרים. [שבלי הלקט דין בשר בחלב סימן כ"ט]. בקפיל ר"ל קוקו בלע"ז שגג ובשל בשר בקדירה שבישל בה חלב ובכף אשר הערה בה את הקדירה הגיס בה קדירה אחרת עם בשר ואין בכף בנותן טעם מפני שהיא קטנה. והעידו ששמעו מפי גברא רבא איסור היה אומר בו, דבשר בחלב אוסר אפילו במשהו והביא ראיה ממתניתין דע"ז אלו אסורין ואסורן בכל שהו וקא חשיב בשר בחלב. וקשה לי דההיא דע"ז ליכא לאוקמה אלא בחתיכה של בשר בחלב שנתערבה עם חתיכות של היתר ואינו מכירה דהא תלי טעמא משום דבר שבמנין. ולימדנו רבנו כל מקום ששנינו בשר בחלב בנותן טעם הני מילי קודם שנעשה בשר בחלב אבל אחר שנעשה בשר בחלב אוסר אפילו במשהו, וכן היה אומר לתלמידיו בשר בחלב בנותן טעם והא דתנן במסכת ע"ז בשר בחלב במשהו הני מילי לאחר שנעשה בשר בחלב. ובשם הר' שמחה מצאתי, שהיה תמיה על מה שהשיב רש"י ז"ל שבשר בחלב אוסר במשהו לאחר שנעשה בשר בחלב, כי מההיא דע"ז אין להוכיח דההוא תנא תרתי אית להו דבר שבמניין ואסורי הנאה כדאמרינן התם בגמרא הילכך לא מיירי אלא בדבר חשוב לפיכך הוי במשהו ולא בטיל. תדע, דקא פריך, ולחשיב נמי נבלה, ונבלה הויא בששים ולא דבר חשוב שאני, ונראה לי דאין חילוק בין בשר בחלב לשאר איסורין כלל, דאיהו נמי הוי בששים היכא דלא הוו דבר חשוב.
כל מין ומינו ודבר אחר וכו'. כלומר, מין אסור שנתערב במינו ובשאינו מינו דהיתר, סלק את מינו דהיתר כמי שאינו לבטלו לאסור, דמין במינו לא בטל לר' יהודה, ולא תוספת היא שנוסף עליהם להיות שניהם איסור ולא יוכל האחד להרבות עליו ולבטלו, אלא סלקהו כאילו אינו כאן, וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור ויבטלנו. פירוש רבנו שלמה ז"ל, קלחת או קערה שנשתמשו בה חלב, והכניסה לתוך קדרה של בשר, כי משערינן בדידיה משערינן ולא במאי דנפיק מיניה, דהא לא ידעינן כמה נפק אלא בקלחת עצמה משערינן במה שנכנס ממנה לתוך הקדרה, או חציה או רובה, אם יש שם ס' מותר ואי ידעינן במאי דנפיק הוינן משערין במאי דנפיק מיניה ולא בכלי עצמו. אבל משום ספיקא לחומרא אזלינן, ומשוינן מאי דעייל כחתיכה דאיסורא. [שבלי הלקט דין בשר בחלב סימן כ"ט]. כל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. כלומר, מין איסור שנתערב במינו ובשאינו מינו דהיתר, סלק את מינו דהיתר כמי שאינו לבטלו, דמין במינו לא בטיל לר' יהודה וגם אינו תוספת שניתוסף עליו ולהיות שניהם איסור אלא סלקהו כאילו אינו כאן, וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור ויבטלנו.
